כשמתיחות יתר ביוגה מוציאות אותנו מאיפוס ואיזון.

האם ייתכן שחלק מדפוסי הכאב קשורים דווקא לאופן שבו אנחנו מתרגלים?

בעולם היוגה גמישות נתפסת פעמים רבות כסימן להתקדמות. היכולת להעמיק בתנוחות, “לפתוח” את הגוף ולהגיע לטווחי תנועה גדולים הפכה עם השנים כמעט לערך בפני עצמו.

ברור שלגמישות יש יתרונות.

אך קודם כל נשאלת השאלה- מהי גמישות ומה הערך הבריאותי שלה והפונקציונלי שלה?

ובעיקר, למה זה כזה אישיו ביוגה שכל המורים ליוגה ישמעו לפחות פעם בשבוע ממתחיל מתעניין "אבל אני לא גמיש מספיק".

ודבר שני, הבעיה מבחינתי מתחילה בזה שללכת לקצוות של תנוחות היוגה- לא מתאים לכל אחד (ואוסיף ואומר שמבחינתי אין צורך לאף מתרגל, זה פשוט לא הרגל שטוב לנו לאמץ שעם השנים רק מעמיס על הגוף).

דווקא אנשים בעלי טווחי תנועה גדולים מפתחים עם השנים תבניות פיצוי: אזורים מסוימים בגוף הופכים ניידים מדי, בעוד אזורים אחרים מאבדים תמיכה ויציבות ונחלשים בהדרגה.

מכיוון שמורים ואף מתרגלים, מתרגלים לעיתים אותו תרגול כמה פעמים בשבוע ולאורך שנים ארוכות-ההשפעה על הגוף היא משמעותית עד לכדי שינוי יציבתי, שלא תמיד תואם כאמור את הצורך הנפשי רגשי שלנו.

כך נוצר מצב שבו:

הגב התחתון “מחזיק” יותר מדי.

שרירים מסוימים הולכים ונחלשים והגוף מאבד תמיכה ויציבות.

זוקפי הגב נוקשים

הבטן מכווצת ונעולה.

ההמסטרינגס נמתחים שוב ושוב ומאבדים מכוחם החשוב והמייצב.

הצוואר והכתפיים עובדים כפיצוי,

ומערכת העצבים נשארת בדריכות, גם בתוך תרגול שאמור להרגיע.

ואז עוד מנסים להשתמש במתיחה כדרך לייצר הקלה רגעית, אך ללא שינוי אמיתי בדפוסי העומס, שום דבר לא ישתנה באמת.

חשוב לי להגיד שיש סיבה עמוקה יותר לצורך "להגיע אל" מאשר הרגל ביוגה.

הנטייה להגיע “לאנשהו”. לרצות להתקדם, להעמיק ולהגיע רחוק יותר היא חלק טבעי מאוד מהתודעה האנושית. אנחנו רגילים לחשוב במונחים של הישג, שיפור ותוצאה, וגם בתוך תרגול היוגה הדפוס הזה נכנס באופן כמעט אוטומטי.

גם אצלי ביוגה- שלחלוטין השפה וההכוונה שלי לא לוקחת לשם, גם שם אני רואה את זה קורה-

כי זה טבעי וזהו דפוס מחשבתי שהתרגלנו אליו מילדות, מי יותר ומי פחות.

במובן הזה, היוגה יכולה לפעמים לשרת דווקא את אותו דפוס פנימי של מאמץ והישגיות שלמדנו בתרבות המערב, גם כשהכוונה המקורית הייתה ריפוי, הקשבה או נוכחות.

הגוף לומד לעבוד מתוך דחיפה מתמדת לעוד פתיחה, עוד הארכה ועוד תנועה- גם כאשר הרקמות ומערכת העצבים כבר מאותתות על עומס.

אז מה קורה בעצם בגוף נפש שלנו?

מתיחות יתר ודחיפה אל הקצה מייבשות את הרקמות, הופכות אותם לפריכות, מיתריות, לא יציבות ולא "חיות".

זה אמנם עובד בתחילת הדרך, אך לאורך השנים זה פשוט לא עובד.כאשר תרגול מבוסס לאורך זמן בעיקר על הארכה ומתיחה, ללא בנייה מספקת של הפרייה והרפייה אל האדמה, יציבות ותמיכה, הרקמות מאבדות בהדרגה את היכולת שלהן “להחזיק”.

ומפה מתחיל הכאב להופיע.

במקום תחושת חופש נוצרת לעיתים תחושת רפיון, עומס מתמשך וצורך תמידי בעוד מתיחה כדי לקבל הקלה רגעית.

ועוד-

מתיחה אינה רק פעולה מכנית. היא משפיעה גם על מערכת העצבים. כאשר הגוף נמצא בדריכות כרונית, עודף מתיחה לא תמיד יוצר ויסות. לעיתים הוא דווקא מגביר חוסר יציבות פנימי. מערכת העצבים עשויה להגיב בעוד כיווץ, החזקה או כאב, כדרך לייצר הגנה ותמיכה שהגוף אינו מצליח למצוא דרך המבנה עצמו.

במובן הזה, כאב אינו תמיד סימן לבעיה מקומית, אלא לעיתים ביטוי של מערכת שלמה שמנסה להתמודד עם עומס, חוסר יציבות או מאמץ מתמשך.

ולכן מבחינתי גמישות או גמישות יתר, היא בעצם מצב נפשי ולא רק פיזי. ומעבר לזה, גמישות או גמישות יתר שכל כך מוערכת בחברה שלנו ומתפעלים ממנה- מעידה פעמים רבות על קושי להתמקד ולהתרכז, על פיזור, על נזילות רגשית, על יציאה החוצה ופחות התבוננות פנימה, על קושי להחזיק מרכז ברור ועוד..

ואם אני מעודדת את אותה תלמידה להגיע עוד ביוגה ( כי זה נורא יפה לראות אותה מגיעה לתנוחות מאוד מורכבות כביכול)- פה אני מזיקה הרבה יותר מאשר מועילה.

אז מה כן?

השפה שעובדת לי היא שפה של אלסטיות, של גמישות שהיא רחבה, רכה וגמישה. שהיא יותר להרגיש את הגוף כמו בצק לח, אלסטי יציב מאשר להרגיש אותו כמו מיתר מתוח, של הקשבה פנימה לפני המורה!! (מאוד חשוב) ואולי- המעבר המחשבתי שיש לעבור הוא מחשיבה של צורך לשחרר, אלא צורך להתחבר, לווסת ולתמוך.