מה הקשר בין היכולת שלנו להקשיב לקול הפנימי שלנו מתחת לכל בליל המחשבות התוססות והרועשות, לדרך שבה אנחנו לומדים את הגוף דרך הפריזמה של היוגה?
היום הרצאתי בשיעור על עצב הוואגוס והזכרתי את התיאוריה הפוליוואגלית של סטיבן פורג'ס.
ציינתי את אמירתו (ששמעתי לא מפיו אלא מתוך הרצאה עליו) שמספיק להסתכל על פניו של אדם כדי לדעת מה קורה עם עצב הוואגוס שלו.
דרך זה הוא הסביר מה זה אימבודימנט.
אז על פניו באמת אין קשר בין היכולת להבחין מה נמתח לך בגוף, מה מרפה, מה מתכווץ, מה כואב או רוטט או מענג, מה מונח ואיפה ואיך ליכולת שלנו להקשיב פנימה.
אבל תנסו רק לרגע לדמיין בגוף את מה שאני כותבת עכשיו (אפילו לא צריך לעשות זאת פיזית, רק לדמיין).
עמדו והניחו כפות רגליים פרוסות אל האדמה.
הרגישו את התמוססות הרקמות מקודקוד הראש דרך הקרקפת, הצוואר הכתפיים, האגן הברכיים, כפות הרגליים אל האדמה.
כאילו הייתם ילד עייף הנמרח לתוך ידיה של אימו.
עצמו עיניים.
הרפו שוב
דמיינו את השאיפה עולה מתוך האדמה כאנרגיה רוטטת ושוטפת את הגוף מלמטה למעלה.
נשפו
רככו שוב.
את הרקמות, המפרקים, העצמות אל תוך האדמה.
הרגישו את כל הגוף כיחידה אחת ונשמו אל תוך החוויה.
כעת
מה אתם מרגישים?
אם לא ברור לכם, אז ארשה לעצמי לפרשן כמה אופציות.
ערות
רכות
שקט
שלווה
עונג.
שמחה (או שהגזמתי).
החוויה הזו, היא חוויה של נוכחות.
בנוכחות,יש שער לקשב פנימה.
זה זמן טוב לשאול את עצמכם שאלות
ולהתכוונן לקבל תשובות ממעמקים.
כשהחוויה הזו נחקקת בגוף ונלמדת דרך הגוף, האנרגיה והרגש היא משדרת למוח מידע חדש של בטחון, של הכל בסדר, של אני יכול.ה להכיל את זה.
של אחדות.
זה אימבודימנט, וזה יוגה.
