לפני כ20 שנה הייתי באיזה פסטיבל, ממש בתחילת דרכי ביוגה, והלכתי לאחת מסדנאות היוגה. מוזר שאת הזכרון הזה אני זוכרת כאילו היה אתמול (כי כל חברי יודעים שיש לי זכרון של דג זהב ואני לא זוכרת כלום). המורה הגיע אלי ובלי למצמץ ולהתבלבל, כשאני בתוך תנוחת הפיתול דחף אותי כביכול יותר אל תוך התנוחה במין כזו דחיפה שהותירה אותי פשוט בהלם.
מעבר לזה שאותו מורה לא הכיר אותי אפילו בשמי ולא את יכולות גופי , חשבתי אז מה הקטע? מה הדחיפות להגיע "יותר"? מה זה יתן לי בחיים? ואם אני לא רוצה? איך הוא עשה זאת בלי לבקש ממני רשות? ובמחשבה של מורה יותר ותיקה- ואם הגוף שלי שומר על משהו ולא רוצה לזוז עוד פנימה, או עמוק יותר?
כמו כל דבר בחיי, לקחתי את ההתנסות המפתיעה הזו והפכתי אותה לעקרון שאפשר לקרוא לו 'המגע הרך המאפשר והמקבל'.
איך להניח ידיים יותר 'מרפאות' מאשר מכוונות ל.. איך לכוון נשימה מודעות לאיזורים'ריקים' שמשפיעים על צורת הגוף ומחזירים מפרקים למסלולם, איך לשחרר רקמות עמוסות, איך לגעת ולכוונן מתוך קשב בתוך תנוחה בהתאמה ליכולת האישית של כל מתרגל ועוד. זה כל כך עובד כי לא צריך הרבה מעבר למגע רך אוהב ומקבל.פשוט להיות שם עם נוכחות ולנשום וזה כבר עושה עבודה פלאית בפני עצמה.
