במסגרת קבוצתית הנקראת 'יוגה טראנס תרפיה' שאני מלווה יחד עם הפסיכותרפיסטית דנה בוקי במרכז 'איזונארנה' המיועד לשורדי המסיבות וחבריהם, שיתפה נ' שהיא מפחדת לשתף את משפחתה וחבריה ברגשות שהיא חווה.
"דווקא עכשיו, כשאני מרגישה יותר טוב, אני מתפקדת ודברים טובים קורים בחיי, אני מפחדת לדבר. כי כשאני מרגישה פחות טוב, אני מרגישה שאבא שלי פוחד שאני 'אפול' שוב, וגם אני מפחדת מזה,אבל אז אני מרגישה כל כך לבד, ושאין לי לגיטימציה אחרי שנה וחצי עדיין להיות בהתמודדות ולכן אני מוצאת את עצמי לא מדברת, חוץ מפה אתכם".
אחת האמירות שחוזרות על עצמן לאחרונה לא מעט מפי חלק מהשורדים שאני עובדת איתם היא ש"נגמרה הלגיטימציה שעדיין נהיה בהתמודדות".
עם זאת, אני זוכרת שגם בתחילת המלחמה, חלק לא מועט מהשורדים שיתפו שהם מתקשים לשתף את חבריהם כי הם מרגישים ש"אף אחד לא מבין אותנו" או "לא רוצים לשמוע את הדברים הקשים שעברתי, אז אני מעדיף לא לדבר" (אחד הסממנים של טראומה היא התחושה שלא מבינים אותי, שלא רואים אותי, ושאני לבד).
קודם כל נכיר בפיל שבחדר- רובינו "חונכנו" שזה לא בסדר להביע רגשות קשים, ולמען האמת, לרובינו לא נוח עם עוצמת רגשות גבוהה שנחווית על ידינו ובמרחב שלנו.
בנוסף, יש חוסר הבנה מאוד גדול למהי טראומה ואיך היא משפיעה על מי שחווה אותה.
ולכן, פעמים רבות, התחושה של מי שחווה טראומה שהשיתוף עצמו לא אפשרי ושאם ישתף יחווה בסוף אכזבה, אשמה בושה ותחושות של בדידות ולבדות.
כל זה יכול להוביל להסתרה של החוויות הרגשיות יחד עם עטיית "מסכה" שמציגה כלפי חוץ ש"הכל בסדר", כאשר בפנים הכל רועש וגועש.
חשוב לומר שפעמים רבות הקושי של המשפחה הוא לא החוסר רצון לעזור, אלא תחושת הפחד, חוסר האונים המתלווה לתחושה שאין להם את הכלים, שהם לא באמת מבינים ושגם אם הם היו רוצים לעזור, לא בטוח שזה באמת יעזור.
חשוב לומר, לטראומה אין תאריך פג תוקף. זו יכולה להיות התמודדת ארוכת שנים שיכולה להתגבר ככל שעובר הזמן ותלויה גם לא מעט ביכולת של האדם לחוש תמיכה, קבלה, הכלה ושייכות. היכולת של בני המשפחה והחברים להיות תומכים, אמפתיים ומבינים יכולה להיות חשובה ממש כמו טיפול טוב ולשמש כמקור תמיכה רב ערך לבניית חוסן משמעותי.
אז איך בדיוק יכולים בני המשפחה והחברים לתמוך ואף לעזור בריפוי פעיל ומשמעותי? הנה כמה דרכים מעשיות ויעילות לעשות זאת:
עידוד להבעת רגשות- אחת הבעיות הגדולות ביותר עם טראומה היא תחושת הבושה או חוסר ההבנה שיכולה להתעורר אצל מי שעבר אותה, (במיוחד כשהם מרגישים שאנשים סביבם מצפים מהם להחלים מהר ולהמשיך כרגיל). חשוב להעביר את המסר שהרגשות שלהם לגיטימים ושהם חלק טבעי מתהליך הריפוי ואינם סימן לחולשה, אלא להיפך וששיתוף שלהם יאפשר עיבוד של החוויה.חשוב שגם בני המשפחה יביעו רגשות אפשר לומר" אני לא הייתי שם, אני אני לא באמת מבינה אני אשמח לנסות להבין עוד".
נכיר בכך שזה לא פשוט לחיות לצד אדם שחווה טראומה -אפשר לזהות איך זה מבהיל אותנו וגורם לנו לתחושה פיזית של חרדה או בהלה או כעס ולנשום לזה.לא להיבהל מהתקפי הזעם או חרדות או כל התנהגות אחרת שמאפיינת חרדה. להיות בנוכחות. היו בטוחים שהם סובלים מאוד ומבוהלים ממה שקורה להם, הם זקוקים לנוכחות מרגיעה, שנושמת איתם ומאפשרת להם לנשום עמוק, ולכן חשוב שנכיר גם במה אנחנו עוברים באותו הרגע וניתן גם לזה מקום. אפשר לומר "אני פה איתך, נעבור יחד את הגל הזב, את/ה לא לבד, את/ה יכול לשתף אותי במה שקורה עכשיו אם רוצה"
נוכחות אמפטית והקשבה פעילה לא שיפוטית- לא תמיד יש צורך במילים או בעצות. לפעמים, פשוט להיות שם עבור האדם, להקשיב בשקט ולתת לו את המקום להביע את הרגשות ללא שיפוט או הערות, זה מה שיכול לעזור לו להרגיש מובן ומחוזק. אמפתיה לא דורשת פתרונות מידיים, אלא בעיקר נכונות להקשיב ולהיות איתו ברגע הקשה, בדרך שנוחה לו/ה. אפשר לשאול "מה את/ה זקוק עכשיו? אני יכולה לתת לך חיבוק?, רוצה לצאת להליכה?".
עיבוד החוויה הרגשי- שיתוף החוויה הרגשית והתחושתית כמו פחד, חוסר אונים, כעס, עצבות, פיזור ובלבול, תחושות חוסר שייכות, בדידות ועוד, מאפשרת לשחרר את החוויה הפנימית ממסתור, ממקום של סוד, ואם מי שנמצא איתנו קשוב נוכח ואמפטי, יהיה אפשרי לחוש לאותם רגעים שהכל בסדר, שהרגשות שלי לגיטימים, שאני לא משתגע/ת, שאני לא לבד, שמבינים אותי ורואים אותי. למען האמת, כולנו זקוקים למישהו בחיינו שיאפשר לנו לבטא את רגשותינו בצורה חופשית, מבלי לפחד משיפוט.
הכרות עם מושג הטראומה והדרכים לריפוי – ככל שבני המשפחה והחברים יבינו יותר את המורכבות של חווית הטראומה, כך הם יכולים להיות תומכים טובים יותר ולסייע לאדם בתהליך הריפוי.אם זה אפשרי, ממליצה לחקור את הנושא דרך הרצאות, ספרים או קבוצת תמיכה כדי להבין לעומק מה יקיריכם עוברים. עם זאת, חשוב לקבל שלא תמיד קל להבין את המשמעות הרגשית והפיזית של חוויה טראומתית ושזה ממש בסדר.
הבנה שאין כזה דבר "עבר מספיק זמן" ( אמירה שחוזרת על עצמי לצערי) לחווית הטראומה- היזכרו במאורע מילדותכם שאינו מרגיש פתור ושהשפיע עליכם עמוקות ועדיין משפיע עד היום..האם "הזמן שעבר" שינה משהו בתחושתכם? האם אתם מוצאים את עצמכם עדיין מופעלים מאותו מאורע? כך חוויה טראומתית שאינה מוכלת מרגישה, לא משנה כלל כמה שנים עברו, כי לטראומה לא משנה הזמן שעבר כי היא "כלואה" ונוכחת בעכשווי כאילו התרחשה אתמול או היום. . חשוב להבין שהריפוי לא חייב להתרחש בקצב שאחרים מצפים לו, וגם לא כל אחד יכול להחלים באותו האופן (שמעתי כבר ממשתתפת שבן זוג שהיה איתה בנובה נמצא במקום אחר לגמרי ממנה ואף הוא "לא מבין אותה"). המנעו ממשפטים כמו "זה היה מזמן, תמשיך הלאה" או "תתגבר/י על זה". כאלה אמירות, גם אם כוונתן טובה, יכולות לגרום לתחושת חוסר הבנה ולבדידות אצל האדם שעבר טראומה.וגם לתחושה של אשמה ובושה ושמשהו "לא בסדר איתו" כי הוא לא מצליח לעבור הלאה.
עידוד לתמיכה מקצועית טיפולית - חשוב לי לומר פה משהו חשוב, טיפול שיח בלבד אינו מספיק במצבים של טראומה. טראומה יושבת בגוף, ולכן שילוב בין שיח לעבודת גוף היא מועילה הרבה יותר מרק שיח (או רק גוף) ואם מטופלים עי פסיכולוג המלצתי היא להוסיף טיפול נוסף של גופנפש..אני כמובן ממליצה מאוד על יוגה תרפיה המתמחה בטראומה, אני מוצאת שיוגה תרפיה מועילה במיוחד במצבי טראומה ולשמחתי וגם לצערי בשנה וחצי האחרונים טיפלתי רבות בשורדים שחוו שיפור ושינוי משמעותי בזכות זה..יחד עם זאת עדיף לשלב עוד טיפולים ולא להתמקד בשיטה אחת או טיפול אחד, אני מאמינה ודוגלת בכך שנדרש כפר כדי לרפא ואין אף שיטה אחת שהיא "הכי טובה".שיטות שאני מכירה וממליצה : עיסוי ריגשי, פסיכותרפיה גופנית/ טרנסדנטלית (לברר שאין זה רק שיח), se, חשיפה לקרח בשיטת cwt, דיקור, פרחי באך, הומאופטיה, תזונה וצמחים, וכמובן בטוחה יש עוד לא מעט שיטות מעולות שאני פחות מכירה והן גם יעילות.
הפגת בדידות- אנשים שעברו טראומה עלולים להרגיש מנותקים ומבודדים מהעולם. לעיתים הם חוששים לחשוף את רגשותיהם או להחמיר את המצב, ולכן חשוב מאוד למנוע מהם להרגיש שהם לבד. סבלנות, אמפתיה ונרמול התחושות והרגשות יכולות לסייע בהפגת תחושת בדידות ולבדות- עם זאת, חשוב גם לקבל ולהבין שאנשים שחוו טראומה זקוקים מאוד גם לזמן אישי לבד, ובעיקר היו קשובים לצורך שלהם ולהבעת רצונם.אפשר לשאול: "מה אתם זקוקים ממני עכשיו? להוסיף משפטים כמו, " אני איתך", "זה נשמע לא קל לחוות את זה"- יועילו מאוד ויאפשרו הרגעה של מערכת העצבים, לעיתים מיידית. מפגשים חבריים על כוס קפה, גם בלי לדבר על, יסייעו אף מאוד, קבוצות טיפוליות תהליכיות הן מומלצות מאוד ומאוד מועילות.
כלים יום יומיים לוויסות ואיזון מערכת העצבים- אני לא יכולה להדגיש עד כמה חשוב לשלב במהלך היום כמה דקות של תרגול או שהייה במקומות שמובילים לריפוי, מוביל בסופו של דבר לריפוי ולחזרה לתפקוד. אני מלמדת את תלמידי ואת מטופלי שכל יום אפשר לעשות משהו קטן וקצר שמקל על הכאב, מרגיע ומאזן את הגוף ואת הנפש. הכירו את 'רשימת המכולת' היום יומית שמסייעת במצבי טראומה וויסות מערכת העצבים: שהייה בטבע ובשמש, הליכה יחפה בים או על אדמה, נשימה מרגיעה, פעילות גופנית שאוהבים, יוגה מתונה מקרקעת ולא בדגש אקרובטי או מהיר, צי קונג/טאי צי', שיטת cwt המלווה לכניסה בטוחה לאמבטיות קרח, שקשוקי גוף, מדיטציה, עיסוי עצמי, מוזיקה מקודשת, מפגשים חברתיים ועוד. הקפידו לשלב יחד עם בן המשפחה כל יום יום אחד או יותר מהרשימה, זה יסייע מאוד לאותו היום ואף לאורך זמן..
סעיף אחרון אך חשוב מאוד אף הוא..טפלו בעצמכם- המפגש עם הטראומה מעורר גם בנו את החוויות האישיות שלנו וחשוב מאוד שנהיה מודעים לכך ונטפל בהם. ממליצה מאוד, כמובן מעבר למפגשים פרטניים, גם על תהליך קבוצתי במרחב תומך, עם אנשים החווים חוויות דומות לשלכם.
לסיכום:
הדרך הטובה לתמוך במי שעבר טראומה היא לדבר על זה בצורה כנה, רגישה ומכילה. חשוב לשדר להם שמה שעובר עליהם הוא לא "משהו קטן", ושזה נורמלי לחלוטין ושזה לא משנה כמה זמן זה יקח, אתם איתם. חמלה, הבנה, תמיכה ונתינת מקום לרגשות, הם הם הדרך הטובה ביותר במסע הריפוי, של כולנו.
Comments