לפני 10 שנים הפסקתי ללמוד יוגה אצל מורים ליוגה.
למדתי אצל מורה שמאוד אהבתי ובכל זאת הרגשתי צורך להפסיק.
מאז יצא לי לנסות מידי פעם אבל תמיד זה לא מרגיש לי נכון עבורי.
בנתיים אני כן רוקדת ומתאמנת במובמנט אצל מורים ושם מצליחה להתמסר,
אז זה לא חוסר היכולת שלי להתמסר לשיעורים..
השבוע יצא לי ללכת לשיעור יוגה חמוד של מורה הודי (בסרילנקה)
נהניתי כמו באימון כושר טוב.
אך בשבילי זה לא הספיק
(אלא אם כן אני באימון כושר שזה אחלה אל עבורי זה לא יוגה)
שמתי לב שהרצון לשמוע את ההוראות, ולדייק בהם, כולל מהירות התרגול האקרובטי עשה לי חוסר שקט ואני לא מבינה את המורה כשהוא אומר לחלל הכיתה איפה השקט.
כי אין שקט.
כשאני מתרגלת לבד אני חווה ש
המחשבה- מאיטה- בקצב- הנשימה- והתנועה- נוצר חיבור שמוביל לאיזה טרנספורמציה.
המחשבה שלי מאיטה גם במסיבת טראנס או בריקוד.
כך שזה לא בדיוק עיניין
אלא הרצון שלי להתחקות אחר הוראות המורה
מוציא אותי מהגוף ולא מכניס אותו פנימה.
כשלמדתי הוראת ויני יוגה לפני 20 שנה המורים אמרו לנו ״פתחו שפה שנותנת מקום לכל מתרגל לתרגל כפי שהוא״
מאז ועד היום אני מתאמנת בכך באדיקות.
חשבתי גם שאני ממש מקווה שכשאני מלמדת אני מצליחה לתת מרחב כזה של שקט חף מהוראות מדיוקים וממלל רב, שמעורר שכל, כך שיש זמן לכל מתרגל יוגה לחוות את הרוחות הפנימיות המנשבות בתוכו
שבהם מחשבה מתבהרת והולכת ומבינה משהו קטן נוסף על עצמינו.
לפחות כך אני מקווה.
אחרת יש פה בלבול
ועלולים להתקע בצורה החיצונית וחבל.
אז מה מאפשר את מרחב השקט בכיתה?
עלו לי כמה נקודות:
1. לא להדגים ולתרגל - לפחות רוב השיעור. תמיד יש זמן נכון להדגים משהו במהלכו, אך אם תדגימו התלמידים ילמדו מחיקוי וזו למידה לא מספקת ואף מטעה.
2. פתחו שפה מאוד עשירה שמשתנה לאורך התרגול. למשל אם נתתם הוראה החוזרת על עצמה, תנו כל פעם דימוי אחר, זה משחק מהנה.
עצם הזנב נושר/ משקולת בקצה עצם הזנב/האגן מתיישב אל תוך הירכיים, כתפיים נחות לתוך השכמות, ישבנים ככיסאות נוח מה עוד?וכו.
3. הסתובבו בין התלמידים- אם ראיתם משהו שנכון לדייק נסו להגיד אותו לחלל הכיתה ( כמובן שאפשר לתקן אישית, אני מנסה לזכור לשאול אם זה מתאים יש כאלה שזה פחות מתאים ויש כאלה שזקוקים לכך).
4. גיוון- אני מודעת לכך שיש שיטות שחוזרות על התרגול אז זה לא בשבילכם. אבל אחת הבעיות הגדולות של האדם המודרני זה פחות מידי תנועה מגוונת שלדעתי גם מגבילה את המיינד,וחוץ מזה שעם הזמן תרגול החוזר על עצמו יכול לפצוע.
5. אין חיה כזו אסור לעשות משהו. אם משהו כואב או לא נוח עודדו תלמידים לעשותו פשוט בצורה אחרת עד שהוא יעשה בנינוחות. שם תהליך הלמידה מתרחש.
6. לכל תלמיד סיפור חיים אחר לגמרי, אין דבר כזה תרגול אחד מותאם לכולם. לאחד מתאים ברכיים כפופות, לאחר ישרות וכך הלאה. תנו תמיד את מגוון האפשרויות.בעיני אם יש לכם 10 תלמידים וכל אחד עושה משהו אחר העברתם אחלה מסר לכיתה כולה.
7.נשימות עם הכנה איטית בעיני בתחילת שיעור- בעיני חובה. לפעמים מדיטציה אך לא לכולם זה מתאים בעיקר אם רק מתחילים, אלא האטת קצב בשילוב נשימה- חיבור לתחושה- תשומת לב, בלי לתת כותרות גדולת , אלא רק מה מרגישים עכשיו, מה קורה עכשיו. זה מספיק.
8. הכינו את השיעור מראש, תנו כוונה ומטרה לשיעור וגם לתהליך ארוך.
9. אין שיטה. אין דרך אחת. יוגה לא מקודשת בשום צורה. יש אדם שמתאימים לו את התרגול שנכון עבורו.
10. שינוי תבניות תנועה מתרחשות לאט באופן הדרגתי ומצריכות חזרה על אותה תנועה לפעמים אלפי פעמים. פרקו את תנוחות היוגה למלא חלקים ולמדו אותם לאט ורק אז כנסו לתנוחה. אין שום בעיה עם יוגה מאוד מהירה אבל אפ היא מנציחה תבנית תנועה לא נכונה היא פשוט תפצע את התלמיד. אם תאטו לעיתים ותלמדו לעשות הכנות לתנוחות מבטיחה עונג והנאה.
11. אביזרים הם אחלה אך הם הופכים לקביים מתי שהוא ללא יכולות לסמוך שהגוף יגיע לטווח בלעדיו. אם יש שימוש באביזרים, חזרו על התנוחה גם ללא האביזר. אלא אם כן זו תנוחת מנוחה, שזה משהו אחר.
