לאורך השנים שאני מטפלת, יותר ויותר ברור לי שאין שום הבדל בין כאב ריגשי לכאב פיזי.
פעם בתחילת דרכי כל רצוני היה לפתור לאנשים כאב.
בשנים האחרונות הרצון שלי השתנה,
הרצון העמוק שלי למטופלים ולתלמידים שלי זה שהם יתחברו לאיכויות והכשרונות שלהם ושהם יממשו את הפוטנציאל העמוק שלהם, בשבילהם ובשביל העולם.
נשמע מאוד גרנזיוזי, אני יודעת, אבל אני חושבת שזה מה שמתבקש מאתנו בחיים האלה.
לכן מתישהו התחלתי להבין שלכאב הרגשי והפיזי יש תפקיד חשוב מאוד,
כשמשהו במערכת הפנימית שלנו מבקש שינוי, מיקוד, הקשבה, התבוננות.
לכאב הפיזי/ריגשי יש לעיתים את הפריוולגיה המאוד מפוקפקת להחזיר את הריכוז ואת הכוונה אלינו פנימה.
זה לא נעים, זה ברור לכולנו,
בלתי נסבל אפילו.
אבל אם מחזיקים את ההבנה והידיעה שזה למטרה טובה,
כל תפיסת הכאב יכולה להשתנות.
מה מתרחש בטיפול?.
זה מתחיל מחיבור למקומות המייטבים והחזקים בגוף, למרות הכאב
ושאפשר לנוע דרכם ולחוות חיבור לטוב, ואז הפוקוס לכאב, או הפחד מתנועה קצת נרגע (במיוחד אם מתרגלים בבית כל יום וחווים הצלחה).
ממשיך להבנות שמתרחשות בחיים אך ורק כאשר אנחנו יוצאים מההרגלים האוטומטים שלנו, כאשר מאיטים, נושמים, נעים אחרת מהדפוסים הרגילים שלנו ומקשיבים.
שם מתאפשר מרחב של שקט, שמאפשר לנו להרגיש את אנרגיה המעודנת מתחת לכאב לקולות שעולים מעבר. אולי קונפליקט שלא נפתר, אולי חוויה רגשית שלא ניתן לה מקום לאורך זמן, טראומה שלא עובדה..
פעמים רבות, בשלב זה הכאב הוא כבר לא העיניין (וחוץ מזה שלרוב הוא פשוט נעלם).
2/7/23 שם: יוגה היא יותר מכל שיטה להתמודדות..עם החיים.
יוגה היא יותר מכל שיטה להתמודדות..עם החיים.
מסכימים?
לפעמים אני רואה ברשתות שיח על הארה מתוך תרגול יוגה או תרגול רוחני
ואני חושבת לעצמי..
מדהים שזה עדיין השיח.
כמה אנשים מתוכינו נמצאים במקום הזה?
כמה מאתנו על תרופות הרגעה וקמים בבוקר עם חוסר חשק לחיות?
עם דכאון
או סתם עם מתח רגיל של חיים עמוסים.
האם לדבר איתם כתלמידים על 'הארה' רלוונטי?
הרי רובינו ורוב תלמידינו פשוט מתמודדים עם כאבי העבר המשליכים על ההווה דרך הגוף ודרך הרגש.
וגם כן תרגול רוחני..
הרי ראינו לאורך ההיסטוריה מורים גדולים מאוד
שנופלים בקלות רבה ומפתיעה מאוד, יש לומר, לתוך התבניות האישיותיות שלהם.
שהרי יש פה בעיה.
ככל שנצהיר הצהרות גדולות ונראה לעולם כמה אנחנו טובים או מוארים.
כך אולי לא ניתן למקומות החשוכים בתוכינו מקום ומרחב.
ולהם יש נטייה לא להשאר במקומם ולהזיז בתוכינו רטטים ותנועות חדות יותר או פחות ולהפריד חלקים שונים בתוכינו.
ואנחנו רוצים חיבור.
לכן לאחר מחשבות רבות רבות בנושא הארה מבחינתי ההגדרה היא (כרגע לפחות):
'היכולת להאיר את החלקים החשוכים והמוארים בתוכינו ולקבל אותם'.
לקבל את החרדה, את הזעם, את הדכאון, את היאוש, את חוסר היכולת לקבל את עצמינו- גם את זה לקבל,
לדבר לעצמינו שוב שוב לעצמינו וגם למי שיכול לקבל ולאהוב אותנו על זה שדיברנו, לכתוב, לרקוד, לתרגל יוגה, לרוץ, מה שעובד לכם.
כמורים
חשוב לדבר על זה לגמרי בשיעורי היוגה.
גם על העצבים שלנו שיצאו (בטעות בטעות) על בן הזוג, על הילד, על החברה, גם על הדכאון אחרי לידה, גם על משברים וכו'.
לתת לכל זה מקום ומרחב בחלל הכיתה.
שלא ירגישו לבד.
כי יוגה עוסקת יותר מכל בכוח פנימי, בחיבור של כל החלקים ומטרתה העמוקה ביותר לעשותינו אנשים שלמים.
ואם נעיר גם את החשוכים, האור יוכל להאיר אותם ולחבר אותם יחד לחלקים המוארים בתוכינו.
משהו יוכל לנוע ואולי קצת להרגע.
בתנאי שנסכים- להרגיש את מה שיש.
