אתמול, באמצע תרגיל שהנחיתי מטופל קלטתי שהוא לא בדיוק נוכח "שם" ועצרתי אותו.
בתחילת הטיפול הוא התלונן על כאב באיזור מפרק עצם הזנב (בין שאר הכאבים) ואני החלטתי להתמקד בטיפול בחקירת אותו כאב.
עצרתי ושאלתי אותו- "מה חווית עכשיו?".
"לא יודע, קצת משעמם לדעתי".
"ומה עוד" התעקשתי?
"אולי..רך יותר?"
"ומה עוד
"עכשיו כשאני חושב על זה, עצם הזנב יותר פרוס".
ו"איך הנשימה"?
"אה.. התרחבה באיזור הצלעות בעצם."
ואז הסברתי לו
שהרקמות שלו מתוחות ומיתריות, כמו חבל שמשוך מידי
ואם רק נמתח את החבל שום שיפור לא יתרחש, וגם הסבתי את צומת ליבו לכך שהוא לא נושם כשהוא מותח מידי.
"אה"
הוא אמר לי מהורהר,
"זה קורה לי תמיד גם בחיים, אני מושך ודוחף ומתאמץ ובעצם לא זז".
"נכון, אין הבדל בין הפיזי לריגשי, הם אותו דבר וביטוי תמידי אחד של השני"
"עכשיו,
בוא נחזור על התרגיל "המשעמם".שבו בעצם גלגלנו את האגן בעיסוי מלא סביב עצם הזנב בישיבה, ושחררנו את שרירי הירכיים בתנועות חוזרנוית מהירות בפיתול כל פעם בירך אחרת (שחרור של הפאשיה הלטרלית, שרירי הישבן המכווצים מידי, הtfl ועוד). .
אחרי הפאוסה וההסבר, הוא חזר על התרגיל
צפיתי בו בעונג ובהתרגשות- רואה כבר את ההפנמה ואת השינוי העמוק בגישה והחיבור של התודעה שלו לתרגיל מתוך הבנה עמוקה.
ולא יאמן שזה לקח בערך 2 דקות של הסבר שחייב אותו להיות נוכח בתוך התרגיל ולהפנים אותו מתוך הבנת הגוף שלו ודפוסיו.
שתדעו שממש רואים את זה מידית, את החיבור של המיינד לתנועה ואני תמיד תמיד נרגשת מלחזות בזה:
אצלו זה ניכר מיידית,
כל הגוף נע בזרימה, הבטן שהיתה מתוחה השתחררה וטווחי התנועה במפרקי הירכיים והגב התחתון גדלו משמעותית.
הוא נע מהר יותר ובקפיציות חיננית (לעומת הכובד התקוע בתרגיל הראשון)
"איך זה עכשיו? שאלתי?
"נעים, כיף, וואו, הבנתי למה התכוונת".
"יופי"
"עכשיו נותר לך לתרגל זאת שוב ושוב בחיים עצמם, לא רק בתרגול בבית, אלא לשים לב איך אתה מגיב בגוף בסיטואציות שונות, אפילו בלי לשנות, רק תתחיל לשים לב וכבר תבניות ישתנו".
בסוף הטיפול התחלנו לעבוד על הקשר בין נשימה ותמיכת עמוד השדרה…
